
הסיפור האישי: שיח עם החומר כדרך חיים
בתחילת שנות ה-50 הייתי סטודנטית בבצלאל במחלקה לאומנות.
המורה שלי היה הצייר מרדכי ארדון, וברקע רוח הבאוהאוס.
באחד מאותם ימים התקיימה בבית האומנים הסמוך לבצלאל תערוכת עבודות של הקדרית והפסלת הדויג גרוסמן.
הדויג חקרה את העבר של אגן הים התיכון שהיה מקור השראה לעבודתה. בתערוכה, למראה הכלים העשויים באבניים, צפו ועלו בי זיכרונות של הכלים והפסלים מהעבר הרחוק שהיו מוצגים במוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה בירושלים.
במוזיאון בילינו אחי ואני שעות רבות כשאבי הקים שם את מעבדת הצילום. אבא היה צלם שהרבה לצלם את נופי הארץ ואנשיה, ותיעד את החפירות הארכיאולוגיות בבית-שערים (מוזיאון ישראל הציג שתי תערוכות יחיד של עבודותיו).
בהמשך הזמן פניתי להדויג וביקשתי להיות תלמידתה. הדויג קיבלה אותי כשוליה בבית המלאכה שלה במרכז ירושלים. הייתי שם שנתיים שהיו שנים של קליטה ודגירה. למדתי לאבחן את האופי והאיכויות האבסטרקטיות של העבודות מעבר לתפקודם השימושי. בין הכלים שעל המדפים היו כאלה שאופיים יצר הד בתוכי. כבר בבית המלאכה של הדויג חשתי באנרגיה שנוצרת בדרך צמיחתו של החומר, במגע ידיו של היוצר על האבניים, אנרגיה שלוקחת אותי גם לחופים אחרים.
השיח, הדו-שיח עם החומר הפך לי לדרך חיים.
למדתי לאבחן נגיעות בחומר שהן אות, הברה, שיש להן יותר אנרגיה ויותר עתיד מאשר למוצר המוגמר.
הדמויות הפיסוליות הראשונות שלי נעשו מחלקים עשויים על הגלגל.
באמצע שנות החמישים בניתי תנור גדול באגף האחורי של בית הורי ( שיותר מאוחר עבר לרשותי), וסביבו בית מלאכה. התנור היה בנוי לשרפה באש פתוחה, כשהמוצרים חשופים ללהבות, שלשונותיהן מטביעות את חותמן, והלהט משנה את צבעיהם ומשלים את אופיים. פריקת התנור אחרי השרפה היא הכרות מחודשת עם העבודות במבט בוחן.
באחד הימים הגיעה רות דיין לבית המלאכה. רות עסקה אז בקידום נשים עולות ממדינות צפון אפריקה שידעו לארוג, וארגו, שטיחים נפלאים. באותם ימים היא אצרה תערוכה מעבודותיהן בבית האומנים בירושלים, שהיה מבנה בריטי טרומי ליד מלון המלך דויד.
תערוכות השטיחים הייתה מרהיבה. העבודות שלי בשלושה ממדים, מיכלים ודמויות היו תוספת ראויה.

























