גדולה עוגן
הסיפור האישי: שיח עם החומר כדרך חיים
בתחילת שנות ה-50 הייתי סטודנטית בבצלאל במחלקה לאומנות.
המורה שלי היה הצייר מרדכי ארדון, וברקע רוח הבאוהאוס.
באחד מאותם ימים התקיימה בבית האומנים הסמוך לבצלאל תערוכת עבודות של הקדרית והפסלת הדויג גרוסמן.
הדויג חקרה את העבר של אגן הים התיכון שהיה מקור השראה לעבודתה. בתערוכה, למראה הכלים העשויים באבניים, צפו ועלו בי זיכרונות של הכלים והפסלים מהעבר הרחוק שהיו מוצגים במוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה בירושלים.
במוזיאון בילינו אחי ואני שעות רבות כשאבי הקים שם את מעבדת הצילום. אבא היה צלם שהרבה לצלם את נופי הארץ ואנשיה, ותיעד את החפירות הארכיאולוגיות בבית-שערים (מוזיאון ישראל הציג שתי תערוכות יחיד של עבודותיו).
בהמשך הזמן פניתי להדויג וביקשתי להיות תלמידתה. הדויג קיבלה אותי כשוליה בבית המלאכה שלה במרכז ירושלים. הייתי שם שנתיים שהיו שנים של קליטה ודגירה. למדתי לאבחן את האופי והאיכויות האבסטרקטיות של העבודות מעבר לתפקודם השימושי. בין הכלים שעל המדפים היו כאלה שאופיים יצר הד בתוכי. כבר בבית המלאכה של הדויג חשתי באנרגיה שנוצרת בדרך צמיחתו של החומר, במגע ידיו של היוצר על האבניים, אנרגיה שלוקחת אותי גם לחופים אחרים.
השיח, הדו-שיח עם החומר הפך לי לדרך חיים.
למדתי לאבחן נגיעות בחומר שהן אות, הברה, שיש להן יותר אנרגיה ויותר עתיד מאשר למוצר המוגמר.
הדמויות הפיסוליות הראשונות שלי נעשו מחלקים עשויים על הגלגל.
באמצע שנות החמישים בניתי תנור גדול באגף האחורי של בית הורי ( שיותר מאוחר עבר לרשותי), וסביבו בית מלאכה. התנור היה בנוי לשרפה באש פתוחה, כשהמוצרים חשופים ללהבות, שלשונותיהן מטביעות את חותמן, והלהט משנה את צבעיהם ומשלים את אופיים. פריקת התנור אחרי השרפה היא הכרות מחודשת עם העבודות במבט בוחן.
באחד הימים הגיעה רות דיין לבית המלאכה. רות עסקה אז בקידום נשים עולות ממדינות צפון אפריקה שידעו לארוג, וארגו, שטיחים נפלאים. באותם ימים היא אצרה תערוכה מעבודותיהן בבית האומנים בירושלים, שהיה מבנה בריטי טרומי ליד מלון המלך דויד.
תערוכות השטיחים הייתה מרהיבה. העבודות שלי בשלושה ממדים, מיכלים ודמויות היו תוספת ראויה.
אל התערוכה הגיע זאב שיקלר שהיה מנהל חוות הנוער הציונית בשכונת קטמון בירושלים. החווה הייתה בית ספר ופנימייה לנערים עולים מארצות צפון אפריקה ומזרח אירופה. זאב שיקלר הזמין אותי להקים בחווה סדנא לקרמיקה וללמד בה. שיפצנו מבנה קיים. מסגר-מכונאי עולה מיוגוסלביה בנה לנו אובניים מסורתיים בנויים במיומנות רבה שהיצור עליהם היה חוויה יחודית. בחרנו כעשרה נערים (הנערות בחרו לעבוד ברקמה ומקרמה). בנינו תנור גדול לפי הדגם שעבר הרצה בבית המלאכה שלי. אחרי תירגול השריפה, נשארו הנערים לשמור על האש אל תוך הלילה (ובקשר טלפוני איתי). לצורך זה הם קיבלו שיחרור מכיבוי האורות בחדרי המגורים – פרס אמיתי. הם אהבו לפסל חיות גדולות שרבות מהן היו מרשימות באופיין. כשהגעתי לחווה פעמים בשבוע בבקרים היו הנערים גולשים ממזרונים שהונחו על המדפים העליונים מעל למוצרים וממשיכים בעבודותיהם. זאת הייתה עגלה שנוסעת בכוחות עצמה על דלק של אנרגיה והורמונים.
בתחילת שנות השישים הגיעו לחווה שני אומנים מעין הוד : מרסל ינקו ויצחק מאירוביץ, בסיור ארצי לאיסוף מוצרי פולקלור עממי שלדבריהם הוא מקור ההשראה ליוצרים אומנים.
בתערוכה שאצרו בבית האומנים הם העמידו את עבודותהים של תלמידי החוות הנוער במרכז התערוכה על במה ענקית. עבודות הנערים הרשימו כמה מבקרי אומנות והיו כמה כתבות על התערוכה. מבקר האומנות מאיר רונן כתב אז ב"ג'רוסלם פוסט": " דור חדש של אומנים גדל בארץ".
בתחילת שנות השישים, ערך פרופסור ג'והן ציני, מרצה לעיצוב – מוצר תעשייתי בטכניון, מסע ארצי לחיפוש אחרי עבודות אומנות לתערוכה ניידת לארצות הברית. לתערוכה הודפס קטלוג שנקרא : Froms of Israel הוא רכש לתערוכה עבודות שלי – תוצרת של תנור שלם. כמה מהעבודות נשלח לתערוכה הבין לאומית לקרמיקה בשטוטגרט בגרמניה וזכו באות הוקרה.
בתחילת שנות השישים התקיים "יריד המזרח" במינכן גרמניה. משרד החוץ שלח עבודות שלי לביתן הישראלי ביריד. אחת העבודות הייתה כבשה וטלה, שנרכשה ע''י המוזיאון לאומנות במינכן. עבודה זאת מופיעה גם בספר "תולדות האומנות הישראלית" שנכתב על ידי גדעון עופרת ובנימין תמוז.
אדריכל פליקס דרנל שהיה אז מנהל בית ספר לאומנויות בצלאל (אז עוד לא אקדמיה). היה בתערוכה של חוות הנוער, ומאוחר יותר בא לסדנא בחוות הנוער ואל בית המאלכה שלי. הוא הציע לי את תפקיד ניהול המחלקה לקרמיקה. משנת 1962 המשכתי את הניהול עד שנת 1980.
בשנת 1965 הגיע לבית המלאכה של האדריכל זאב רבינא שהיה אז היועץ של האוניברסיטה בגבעת רם, וראה תבליטים שלי, והזמין את תבליט הקיר הראשון שלי שהיה מיועד לאחד הקירות במעבר המקורה לאורך הכניסות בפקולטות והפעם לפקולטה לסוציולוגיה בקמפוס גבעת רם. הצעתי לו תבליט בנושא קיבוץ גלויות, מקור ההשראה לדמויות היו העולים מארצות המזרח התיכון שהיו אקזוטיים יותר מעולי המערב, החמור היה כלי התחבורה והיונים בידיהם היו "מנחת עניים". הצבעים – צבעי מדבר עשויים מהאדמות הצבעוניות של מכתש רמון.
מידות התבליט: כ – 3.5 מ' גובה על 4.5 מ' רוחב.
בשנת 1966, בעקבות תבליט הקיר בגבעת רם, כאשר נבנה מוזיאון הארץ ברמת אביב ובתחומו בנו גם את מוזיאון לקרמיקה, הוזמנו עשרה פסלים להציע דגם לתבליט קרמי לקיר הכניסה למוזיאון. זכיתי בעבודה על ידי צוות אדריכלי המוזיאון וכמה פסלים. התבליט שם עד היום (8 מ' אורך על 3 מטר גובה). בדגם שהגשתי הדמויות עשויות מחלקים עשויים על האבניים.
בעקבת העבודות האלו, בשנת 1968 הגיע מארצות הברית האדריכל אדגר טאפל (Edger Tafel) מאדריכלי המשרד של האדריכל פרנק לויד רייט (האדריכל של מוזיאון גוגנהיים בניו-יורק). טאפל עסק אז בתיכנון בית הכנסת "בית אל" בניו-רושל, ניו-יורק ונשלח לישראל לבחור יוצר ולהזמין אצלו עשרה פאנלים: 1 מ' רוחב ו – 5 מ' גובה כל אחד, המיועדים לאולם התפילה ומבטאים את עשרת חגי ישראל, הצעתי נתקבלה. אחרי הביצוע בארץ נסעתי עם העבודה לניו-יורק לתדרך את ההרכבה במקום.
עם גמר העבודת הבנייה במקום סיירתי בכמה אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית: באוניברסיטת אלפרד בצפון מדינת ניו-יורק, באוניברסיטת ברקלי בסן – פרנסיסקו וב-U.C.C.A בלוס-אנג'לס. הסיור ערך כחודשיים.
בשנת 1976 פנה אלי אדריכל יעקוב רכטר ובקש הצעה לתבליט שיעטוף את פיר המעלית של סניף בנק לאומי בקומת הקרקע במגדל העיר בירושלים. עבודה ששטחה הכולל 160 מ''ר: ארבעה קירות של 10 מ' אורך על 4.70 מ' גובה.
עבודה זו פורסמה בכתבה המתארת את המעבר לעבודה בבטון והגישה לעבודה.
בשנת 1989 נשלחו עבודות של חמישה קארמיקאים ישראלים לתערוכת קרמיקה בין לאומית בטוקיו, יפן.
שלחתי לשם עבודה קטנה בשם "פרי" שזכתה במדליית כסף.